למה לי פוליטיקה עכשיו?

"עזבי, הכל פוליטקה ארגונית" סיכם את שיחת הליווי השבועית שלנו מנכ"ל מוכשר מאוד, שנאלץ להיכנס לתפקיד שלא כל כך מתאים לו, רק כדי לא לעזוב את מקום העבודה נוכחי.

"מיכל, אני לא מקבל את ההחלטות, את יודעת, ידיי כבולות. ברור לי שהוא הכוכב הבא של הטניס , אבל זאת החלטת ההנהלה". סיכם את השיחה מאמן טניס וותיק שהתקשר לקבל עצה.

"תביני הילד שלו שחקן גרוע, הוא מקבל יחס מועדף, רק כי האבא שלו סידר להם מדים מהעבודה שלו" אמר לי אבא מתוסכל של אחד המטופלים.

כל השיחות האלה התנקזו לכדי השבוע אחד בחופשת הקיץ. אחרי פגרת האימונים והמשחקים, אחרי הדממות בעולם העסקים, כולם חוזרים לעבודה עם החלטות שהן לא תמיד מקצועיות.

וזה מיד עורר בי את השאלה, למה בעצם בעולם שכולו מדדי הישגים, מכניסים פנימה את העניין האישי. הרי הספורט כולו מושתת על מקצועיות. ככל שאתה יותר מקצועי כך הסיכויים שלך להתקדם בעולם הזה גדולים יותר. אז למה עדיין נעשות שם החלטות פוליטיות?

אני מפרידה לרגע בין האוהדים לאנשי המנהלה והצוות התומך. מבחינת האוהדים צבע המדים, מעיד על האדם, יותר מאשר התנהגותו ואופיו. זה הגיוני, זה אחד הערכים הראשונים בספורט חלוקה לקבוצות. אחד מנצח ואחד מפסיד.

אולם לא מצליחה להבין את החלטות אנשי המנהלה, הצוות התומך, אלו העוסקים ב"מסביב" של הספורט כמקצוע שלהם.

אם הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שהם מונעים מאגו. כוח. כבוד. תסתכלו על הפוליטיקאים שלנו, הם רוצים כוח. התפקידים הגבוהים בכל ארגון הם תפקידים שמונעים פעמים רבות מהמקום הזה של האגו וקבלת ההחלטות פעמים רבות אינה קשורה לעבודה קשה, כשרון ויכולת.

אני מודה, זה מאוד מתסכל. מתסכל אותי לראות איך ארגונים עושים בחירות שפוגעות בסוף באדם המוכשר, בזה שיש לו פוטנציאל להגיע רחוק, להועיל לארגון כולו.

ובעולם הספורט במיוחד, כי ספורטאים נפגעים, מאמנים נפגעים וזה עצוב שאין להם את היכולות לעמוד מול הכוחות הפוליטיים האלו.
ספורט הוא אזור שאמור להשאר נקי, מחנך, מלמד, מקרב לבבות. בספורט הכדור הוא עגול ויחסו לכל אחד הוא זהה, ומשום מה, כשהעסקנות והפוליטיקה נכנסות, ספורט הופך לכוחני, מלוכלך ופוגע.

אנא אנשים, השאירו לפחות את השטח הזה נקי מכל רבב, תנו לפוליטיקאים לנהל את הפוליטיקה והשאירו עולם זה טהור כפי שהוא צריך להיות.
אל תתנו למלחמות האגו לנצח!