למה חשוב לעשות את מה שאתה אוהב

זהו, אני פורשת.
הודיעה לי המנכ"ל שלנו.
פורשת. סוגרת את החברה, מפטרת את כולם והולכת לעבוד במפעל. לחזור הביתה אחרי יום עבודה, להכין ארוחה חמה לבנים שלי, להתיישב על הספה ולראות כדורגל עם בירה!

אני מודה, לא רגילה לשמוע אותה מדברת ככה. אנחנו עובדות יחד כבר כמעט 4 שנים ומעולם לא חוויתי אותה על סף ייאוש. היא האדם הכי חיובי שאני מכירה ולכל בעיה תמיד יש לה את המילה הנכונה והעצה הטובה לתת.

מראה לא פשוט… התחלתי לחשוב, מה היא הייתה אומרת לי…? הרצתי בראש מאות טיפים שכתבה, מחפשת אחר סיטואציה דומה…

מחליטה להביע תמיכה ולשאול איך אני יכולה לעזור, אם אני יכולה לעזור… היא מיד מתאפסת על עצמה, ומסבירה כי היה לה רגע של משבר והייתה צריכה לחלוק. הסבירה כמה כיף לה שיש לה אותי ושחלוקת העבודה בינינו מאפשרת לה לחלוק איתי גם את הקושי.

הרי בואו נודה על האמת, זה לא פקניק לנהל עסק של 7 פסיכולוגים פעילים בכל רחבי הארץ. ובתום שיחה של כמה דקות, אני נפעמת מהמנכ"ל שלי, מיכל יערון, שהצליחה גם בשיחת ייאוש, לתת לי את התחושה שבלעדי הרבה מזה לא היה קורה.

וזה לא בגלל שהיא צנועה או בגלל שאני עושה משהו מיוחד, זה בגלל שיש בינינו מערכת יחסים טובה ותומכת, אנחנו באמת שם אחת בשביל השנייה.

תמיד מכבדות, מעריכות ומודות על שותפות הגורל בינינו בארבע השנים האחרונות. אה, כן, יש גם את המריבות… ותאמינו לי שזה לא כיף לריב איתה, כי גם כשהיא בשיא הכעס, היא שומרת על שפה נקייה, עובדתית ולא יורדת לפסים אישיים. מבאס… תני להוציא קצת קיטור.

הצטרפתי אליה לפנטזיית הפרישה, דמיינו יחד מה היינו עושות בחופש התעסוקתי שלנו, איך היינו מטיילות ונופשות ורואות ספורט, ומתעצבנות מכל מני שטויות לא מטופלות בעולם הספורט, ומיכל פינטזה איך הייתה הופכת את העולם לטוב יותר, מסבירה תופעות, מכוונת ספורטאים להגיע להישגים יותר גבוהים…

והנה חזרנו יחד לנקודת ההתחלה שלנו, הרי אנחנו כבר פה.

ומיכל כבר עוזרת להמון ספורטאים, והורים ומאמנים… היא רק נתנה ליומיום לחלחל קצת יותר מדי את שכבת האופטימיות שלה. אבל בסופו של דבר אנחנו עושות את מה שאנחנו אוהבות, כל אחת בתחומה. והכי טוב לנו ככה.