לכוון את זכוכית המגדלת לקרן האור

עדי הגיעה שפופה כהרגלה. הולכת ומבטה תקוע ברצפה. כתפיה עגולות ונראה כאילו מנסה שלא ליצור קשר עם הסביבה. זה לא חדש לי שהיא מגיעה ככה. אבל גם לא ברור לי למה היא נופלת נמוך הרבה פעמים.

עדי בת להורים גרושים. נערה מיוחדת. יפיפייה, חכמה, מוצלחת. מוכשרת בתחומים רבים, מבוישת קלות ובעיקר, חסרת בטחון. ככה היא מגדירה את עצמה.

אני מתבוננת מהצד ונדהמת. איך נערה עם כל כך הרבה מעלות, מלאה בעיקר בחוסר בטחון?

עדי מסבירה. כולם אצלנו ככה. אמא שלי, האחים שלי. כולנו חסרי בטחון. אם תשאלו אותה זה עניין גנטי.

קטונתי. אני רק פסיכולוגית, לא גנטיקאית. מה אני יכולה לעשות נגד גנטיקה?

מצד שני, אם אקבל את זה שהכל גנטי, אני יכולה להניח את העט שלי ולהחליף מקצוע.

אבל לא יכולתי לקבל את זה שעדי מעבירה את האחריות למשהו חיצוני שלא תלוי בה, אז בחרתי להתעקש ולעזור לה לזוז מהתפיסה שחוסר הבטחון הוא עניין גנטי בלבד.

כשעדי נתבקשה להגדיר חוסר בטחון, היא ציינה את תחושת חוסר ההצלחה שלה, את הכישלונות, את אי-ההצלחות הקטנות שבדרך. היא הסבירה שלא מאמינה שיכולה להצליח במשהו, היא נגשת כמעט לכל דבר באמונה שלא תצליח.

כשביקשתי לשמוע על הארועים שנתפסו אצלה כמפחיתי בטחון. עדי מצאה בקלות היא דברה בשטף, (כמו בחורה עם בטחון עצמי מאד גבוה) תארה ארועים ואת פרטיהם. הדבר הכי משמעותי בסיפורים שלה, היה הבחירות שלה על מה להתעכב, מה להדגיש, מה לחדד כארועים מפחיתי בטחון. חיפשתי קווי דמיון במקומות בהם בחרה לשים את זכוכית המגדלת האישית שלה.

אדם חסר בטחון תופס עצמו הרבה פעמים כחסר שליטה על חייו. "זה עניין גנטי וכך נולדתי" למשל.

הבחירה את מה לשים תחת זכוכית המגדלת היא לגמרי בשליטתו. עדי בחרה להגדיל את חוסר ההצלחות, את הטעויות, את הבחירות הפחות מוצלחות. עדי לא בחרה לשים תחת הזכוכית את כוחות הנפש להתאושש, את ההצלחות הקטנות, את הבחירות המקדמות, את האנשים המאמינים בה מסביב.

אולי באופן לא מודע ואולי רק מהרגל, זכוכית המגדלת של עדי מכוונת למקומות שמקטינים אותה ולא למקומות שמגדילים אותה.

כשהראתי את זה לעדי בקשתי שתתחיל לנסות להגדיל אחרת…. הרי בסופו של דבר זה ענין של בחירה!!!