להתאמן גם בתחרות

חצי שעה להזנקה, ואני עוברת בין רוכבי האופניים שעומדים לצאת לתחרות גמר אליפות, הח'ברה בהתרגשות שיא, איך יודעים, שלא כדרכם הם מאוד רועשים. כולם עסוקים בבדיקות אחרונות של האופניים, האיבזורים, נקודות הריענון, ובבחינת המבנה הקבוצתי.

עשרות זוגות אופניים על רוכביהם הצעירים ואנשי הצוות המטפלים והמקום מפוצץ באנרגיות של הרצון לנצח.

בפינת אוהל ההכוונה, אני קולטת את אחד הרוכבים שלנו יושב בצד והאופניים מוטלות לצידו.
אתם צריכים להבין שבשביל רוכבי אופניים מקצועיים שמוציאים סכומי עתק על כל חלק באופניים, הנחת האופניים על הריצפה זה מראה שקשה לצפייה, קצת כמו הסוס ששוכב ללא תנועה בסרט מערבונים ישן. הלב נצבט.

אני מתקרבת אליו ורואה שהוא לא איתנו. משהו מטריד אותו וזה לא היציאה לעבר הניצחון. מאחורי מתלחשים חברי הקבוצה והמון לחץ מפעפע במערכת.

אני ניגשת אליו ומייצרת חיץ קל בינו לבין יתר הרוכבים. מצליחה לדובב אותו ומבינה שהוא בחרדה אמיתית מהתחרות. כזאת שגורמת לרגליים שלו לרעוד באופן לא רצוני, והוא שכחה את המבנה והמסלול כולו.

ברור שמדובר על רמת לחץ מאוד גבוהה, והגיונית רגע לפני גמר אליפות. מצד שני, זו רמת חרדה שמונעת ממנו את הדבר שלשמו היא התאמן במשך תקופה ארוכה, תואר האליפות שהוא גם קריטי לדרוג של יתר הרוכבים בקבוצה. וזה כבר לא טוב.

הצעתי לו לעצום עיניים ולקחת נשימה ארוכה ולנסות לחזור איתי למחנה האימונים שהיה לנו יחד רק שבועיים לפני כן. תארתי לו את נקודת היציאה שלנו, את הצחוקים שהיו בערב, ואת הזמנים המטורפים שהם הצליחו לעשות שם. באימון. הרעידות הלכו ופחתו, אוויר נכנס לריאות ואפילו הצלחתי להעלות חצי חיוך. יש הקלה.

יאללה בז'ה, תוביל מבנה! אמרתי לו באנגלית עילגת ובצחוק, כמו שהם אומרים בכל פתיחה של אימון, וכמו במטה קסם, הוא התרומם מהריצפה, התנצל בפני האופניים הרים אותם ומיד נכנס למוד עשייתי.

רגע לפני שטס קדימה, עצרתי אותו והצעתי לו שיראה בתחרות הזאת חלק מהאימון האחרון שהיה לנו.

מה שעבר עליו למעשה זה חרדה מתחרות, והסיבה לכך היא שכל הפוזיציה בזמן התחרות היא אחרת מאימון. כל הכושר הפסיכולוגי הנדרש הוא שונה. זה לא רק הקהל, והריחוק מהמאמן, הלחץ המוגבר והביצוע היחיד.

זה כל האוסף הזה שיוצר מעמד רגשי שצריך להתכונן אליו. וזה נכון שאנחנו מתכוננים באימונים ומנסים לייצר כמה שיותר דמיון למקור, לתחרות, אבל מעבר להכל, יש במעמד הזה משהו מיוחד שדורש אימונים ספציפיים, והאבסורד הוא שהדרך הטובה ביותר להתאמן לתחרות היא התחרות עצמה.

גם בתחרות אנחנו צריכים לאמן את היכולות הגופניות והמנטליות שלנו. לשים לב האם אנחנו נוטים לוותר כאשר עוקפים אותנו, איך אנחנו מתמודדים עם לחץ, איך הקהל משפיע עלינו, כיצד המאמן נכנס לתמונה אם בכלל בתחרות והאם אנחנו מצליחים.

טוב, נו, מה חידשתי כאן?

שיש כאן פרדוקס. לעיתים צריך ללכת לתחרות בידיעה שלא נהיה אלופים או לא נצליח מספיק טוב אבל נעשה את המקסימום כי זה גם סוג של אימון. אימון לדעת להתחרות טוב יותר- בתחרות עצמה.

זה לא פשוט ודורש כח נפשי ואורח רוח, ללכת להתחרות כשהמטרה היא להתאמן.
בהצלחה