להיות הורה זה כמו להיות פסיכולוג

שני מקצועות יש לי בחיים – פסיכולוגית ספורט ואמא. אני עובדת בשניהם, אוהבת אותם ומוצאת עצמי מסופקת וגדלה איתם יחד.
יש ביניהם נקודות השקה רבות: חינוך, נתינה, למידה, אהבה, תסכול, סיפוק ועוד. מיותר לציין שמאחד אני מתפרנסת ובשני בעיקר מוציאה כסף…
בזמן האחרון אני עוברת חוויה לא פשוטה אך דומה, בשניהם. הרצון שלי להשפיע, והעובדה שאני חייבת להבין שיש לי יכולת השפעה מוגבלת.

לא פעם אני נמצאת לצד מגרש הכדורגל, במשחק חשוב, רואה את השחקנים עובדים קשה על המגרש. אני רואה איך נושא מקצועי ששוחחנו עליו כמו האומץ לבעוט, היכולת לתקל מבלי לפגוע בשחקן היריבה מתקיים במגרש, והשחקנים שעבדתי איתם, נתקלים עדין בקשיים ליישם את ששוחחנו עליו.

ברור לי שבחדר הטיפול הדברים הובנו וטופלו, ברמה השכלית, ניכרת הבנה של המהלך. ואפילו בזמן האימון השחקן עבד במרץ על הדברים, תיקן עצמו והשתפר. אבל אז מגיע המשחק ובזמן אמת השחקנים לא תמיד מצליחים לבטא וליישם את מה שהם רוצים וצריכים.
אני מסתכלת מהצד, קצת חסרת אונים, ויודעת שחוץ מלסמוך עליהם ולהאמין בהם אני לא יכולה לעשות כרגע כלום. אין לי אפשרות להתערב, זה גם לא התפקיד שלי, עכשיו תורם לעשות את העבודה.

באמהות, אותו הדבר. החיים מזמנים אותי לכוון ולהנחות את ילדי. אנחנו משוחחים על דברים ומנסים לראות איך אפשר להרויח מהם ביום יום: לעמוד על דעתם, לנהוג בהגינות כלפי הזולת, לדעת להשיג את מה שהם רוצים בדרך מקובלת ועוד.

ובהורות כמו במקצוע, אני יכולה ליעץ, לכוון להדריך ולבסוף, לעמוד בצד ולהתבונן. לדעת שיכולת ההשפעה שלי בזמן אמת פעמים רבות, קטנה ביותר. אני צריכה להעביר מסר שאני מאמינה וסומכת על הבנים שלי ושהם צריכים לנסות ולעשות את הטוב ביותר שהם יכולים.

אז איך מתמודדים עם הרגשות הללו? העובדה שיכולתינו להשפיע מוגבלת ושאנו צריכים לעמוד בצד "ולשתוק"?
פשוט לעשות את זה! לנשוך שפתיים ולתת להם את התחושה שאתם סומכים עליהם, בדיוק כמו שאנחנו מחנכים אותם, לתת להם את כל הכלים כשאנחנו יכולים ולסמוך על התוצאה העתידית.

תתרכזו בדרך ולא בתוצאה.