לא עשית, לא טעית!
"אני שונא לטעות. אני לא מוכן לטעות. ויותר מכך, כשאני טועה המאמן מוציא אותי. זה מעצבן ומתסכל. ובכלל, אם עשיתי טעות אח"כ אני ממש לא טוב. הביטחון יורד לי ואני עושה עוד ועוד שגיאות."
כפסיכולוגית ספורט, אני שומעת הרבה הטיות למילה טעות: אני שונא לטעות. אין מקום לטעויות, על טעויות משלמים. אם אני עושה טעות, זה מוציא אותי מהמשחק אח"כ המשחק שלי רק הולך ומדרדר.
אלו תלונות חוצות גילאים, רמות, מינים וענפים.
לפני מספר שנים, התלוננתי בפני אמא שלי, עליה השלום, שאני זורקת זבל כל יום לפחות פעם אחת. נמאס לי מזה, כמה זבל בית אחד מייצר? רטנתי. והיא במשפטיה החכמים אמרה: בית שיש בו זבל זה בית שחיים בו!
חכמה היתה אמא שלי.
ואני כמו תמיד מקבילה את זה לספורט. " לא עשית, לא טעית" או "לא טעית, לא עשית!" לי למשל יש רקורד מעולה!! כבר שנים שלא החמצתי סל, לא מסרתי מסירה אחת רעה, ולא ספגתי גול. יש לזה רק סיבה אחת מעולה, אני לא משחקת כדורסל או כדורגל כבר שנים.
אני, כמו רבים אחרים, יושבת בצד ומעבירה ביקורת על הספורטאים שנמצאים על המגרש ומשחקים בפועל. אנחנו ה"חכמים" חושבים שאנחנו יודעים טוב יותר מאילו המבצעים. מהזוית שלנו זה נראה פשוט וברור מה צריך לעשות כדי לנצח. וזה נכון לגבי כולנו, הורים המבקרים, האוהדים, השופטים המאמנים ואפילו השחקנים שיושבים על הספסל, שלא מבצעים בפועל את הביצועים הפיזיים.
הבעיה הגדולה של הביקורת החיצונית היא, שהדבר מוריד את הבטחון לספורטאים. גם הם, בטעותם, חושבים שהם צריכים ויכולים להמנע מלהחטיא או סתם למסור רע. הם מסתובבים בתחושה, שהבקעה היא חובה ואפשרות יחידה, שזריקות צריכות להכנס ב100% בקרוב, ומתוסכלים כשהמציאות טופחת על פניהם. זה נכון שהם צריכים לעשות מאמץ רב, אך אף אחד בעולם לא יכול להמנע מלהחטיא ולפספס.
וזכרו, רק מי שלא עושה, לא מחמיץ!
רק בבית שאין חיים, אין זבל!
אהבתם? שתפו את הפוסט:
Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email
פוסטים נוספים
היום ילדים נולדים לתוך מכשירים חכמים שנושאים בתוכם מקורות מידע אין סופיים, הם יודעים להשתמש בהם ולשלוף אותם מהר מאיתנו ועדיין הם לא מספיקים להם בכדי להצליח בחיים.
הם חייבים ללמוד את הדרך
ד"ר גיל גולדצויג, איריס הרץ ומיכל יערון מסבירים כיצד ניתן להשתמש בהומור להפגת מתחים וחרדות במהלך אימון או תחרות
