כשהמיכל עולה על גדותיו

השבוע הגעתי לראות אימון של קבוצה שאני מלווה מזה חודשים רבים. אני יושבת בצד ומסתכלת על בנות הנוער מתאמנות, על הצוות המקצועי בעבודתו ועל היחסים בינהם….

אני אוהבת לצפות במתרחש. אני לומדת מזה הרבה. על הספורטאים עצמם, כפרטים. על היחסים בקבוצה וכמובן על היחסים עם המאמן. בעודי צופה במתרחש, הבחנתי באחת השחקניות שמגיבה באופן מאד קיצוני לחוסר הצלחה. כל כדור שהיא מחמיצה, כל מסירה לא טובה גוררת אחריה הורדת ראש ותנועות ידיים קיצוניות.

הקבוצה היא קבוצה טובה חברתית, וצוות האימון רגיש ומכיל. אין תגובות קיצוניות, אין האשמות, נהפוכו. מדהים לראות איך עם הזמן והליווי הצמוד בשנה האחרונה, השפה הקבוצתית הפכה להיות מאד רכה ומאפשרת, הקבוצה על כל חלקיה מביאים עצמם לידי ביטוי באופן טוב מאד. לכן, תגובות הנערה היו בולטות בשונות משאר חברי הקבוצה.

אחד המאמנים ניגש אלי. גם הוא חש בשוני התנהגות הנערה, ומיד הסביר, "דיברתי איתה, ועודדתי אותה בלי סוף, והבנות טובות אליה, והיא עדין עם פרצוף מתוסכל. כל החמצה ממש מפרקת אותה. עבדנו על טכניקות וכולן השתפרו והיא, באותו מצב. תסבירי לי בבקשה…."

המיכל שלה מלא. השבתי. כל הטכניקות שעבדתם עליהן לאורך השנה הן מצויינות. השפה פה נכונה, ובסך הכל אם תבדוק את הסטטיסטיקות שלה היא עושה עבודה טובה. אבל זה לא מספיק. לעיתים החיים האישיים, התפיסה העצמית, הבטחון, הרגשות הפנימיים מאד עמוסים, כאילו המיכל הרגשי שלה מלא, ולכן כל ביצוע שאינו טוב, מיד מציף אותה.

תדמיין לעצמך את העולם הפנימי כמו מיכל שצריך לשאת את כל הרגשות שאנו חווים. קיימים הבדלים בין אנשים גם במלאות המיכל וגם ביכולת שלהם "לרוקן" אותו. אנחנו מדברים על נערה צעירה עם עול חיים כבד. היא מגיעה לאימונים עם מיכל מלא כבר מהבית. כל ארוע רגשי שהיא חווה באימון, מיד מציף את המיכל על גדותיו והיא לא מסוגלת להכיל את רגשותיה.

לכן, כל ארוע הכי קטן, כזה שרב השחקניות מסוגלות להכיל ולהתמודד, נשפך אצלה מכל צידי המיכל ומביא אותה לתגובות הרגשיות העוצמתיות הללו. מנסיוני הרב כדאי לצאת רגע מאולם הספורט ולבדוק מה קורה בסביבתה הקרובה שמביא אותה למקום הזה, היא לא תוכל לעבור את הדרך הזו לבדה. היא צריכה לקבל עזרה של איש מקצוע שיעזור לה לרוקן את המיכל ולהשאיר מקום להכיל את ארועי הספורט והחיים מבלי להתפרק.