כשאלוהים עולה על המגרש

השבוע, כמידי שבוע, הייתי במשחק כדורסל של קבוצת ליגה. אחד השחקנים, הצעיר מגיל הקבוצה, קיבל הזדמנות להיות חלק מסגל הקבוצה, בזכות יכולתו הטובה בקבוצת בני גילו. לאורך המשחק, המאמן, שניהל את המשחק ברוגע ובנעימות, הכניס והוציא אותו חליפות, לפי צרכי המשחק ודעתו המקצועית.

רצה הגורל ובכסא לידי ישב אבי הנער. היה קשה לפספס את זה, עם מחיאות הכפיים שהגיעו מכיוונו בכל פעם שהנער נכנס לשחק, ובאופן ודאי יותר, לאור תגובתו כשהמאמן החליט להחליף אותו. הוא פנה ליושב לידו ואמר בכעס: " המאמן הזה הורס לי אותו, הוא רק נכנס וכבר הוא מוציא אותו, הורס לו את כל הבטחון".

ואני בליבי חשבתי, "תרגע אבא'לה יקר פן אתא תהרוס לבנך את הבטחון".

אני מבינה, כהורים, חשוב לנו מאוד לתת לילד להרגיש שהוא מרכז העולם. בינינו, הרי ביום שהוא נולד, הוא באמת הפך להיות מרכז עולמנו, והכל נסוב סביבו. הוא הדבר הכי יפה שיש, הכי מוכשר, הכי חכם, הוא סוג של אלוהים קטן בשבילנו.

אנחנו משתדלים לגדל אותו תוך בניית אמון בעצמו, לפחות כמו שאנחנו מאמינים בו. לתת לו חוויה של אדם מוצלח ובעל כישורים רבים, אך לעיתים בטעות אנו מתיחסים אליו כאילו שהוא הכוכב הבא של ישראל.

והנה, האלוהים הקטן שלנו, על המגרש, ואף אחד לא נעמד דום או משתחווה לקראתו. להיפך, אנו כל כך חרדים לו ולגורלו, שנדמה לנו כי המאמן מתעלל בו. ובעיקר אנו נלחצים שהמאמן מקבל החלטות מקצועיות שלא תואמות את תפיסתינו האישית.
אני רואה את ההורים שנלחמים על המשחק של הילד, כאילו היה מדובר בחייו. אני רואה הורים המתנהגים בהתנהגות מגוננת שאינה עולה בקנה אחד עם הצרכים של עולם הספורט.

כפסיכולוגית ספורט, אני מנסה להבהיר להורים שיש להבחין בין התנהגות אלימה ומשפילה של מאמנים (ולצערי אני פוגשת כזו רבות), לבין שיקולים מקצועיים של המאמן שההורה מסרב לקבל. (חייבת לציין שאני פוגשת את זה בכל הליגות ובכל הרמות והענפים).

בעקבות התנהגותו של המאמן, ההורה חש אי נוחות פנימית, ובמקום לדעת להתמודד איתה ולהכיל אותה, הוא מעביר באופן ישיר או עקיף את ביקורתו ותחושותיו לילדו השחקן. גידול ילד עם תפיסה רגשית כזו, מגדלת שחקן שאין לו יכולת לשאת אי נוחות פנימית וקבלה של מקצועיות המאמן, דבר שבעתיד פוגע בו כשחקן.

הרצון לגונן על הילד ועלינו ההורים, כל כך חזק, שהוא מעוור את עינינו ופוגע ביכולתו של השחקן להתמודד עם מקומו ומיקומו בקבוצה, ומגדל ספורטאים החושבים שהם המרכז היחיד.

חבל, גם אם זה לא נוח, ככה זה יהיה בקריירה שלו. אחרת אי אפשר להצליח באמת, בספורט קבוצתי.