כל אחד ונקודת הטביעה שלו

כשהייתי בצבא עשיתי קורס מצילים. צ'ופר שקבלתי כדי שלא אפריע בבסיס כשסבלתי מעודף מרץ….
הקורס היה במכון וינגייט וכלל שלושה שבועות של אימונים מפרכים. בסופו קבלתי את תעודת המציל ואף ניצלתי את ההכשרה לעבודות קיץ בזמן היותי סטודנטית.

מאז חלפו יותר מ-30 שנה ואני לא זוכרת כלום מהקורס (מה שאומר שלא כדאי לבדוק את כישוריי כמצילה) מלבד דבר אחד שנחרט עמוק בזכרוני. משפט שברגע האמת יהווה את ההבדל בין חיים ומוות: לטובע, אף פעם אל תבואו מלפנים. עקב היותו במצב לחץ וחסר אויר, הוא יעשה הכל כדי לחיות. הרצון להגיע למקור חמצן הוא כל כך חזק שהדבר נותן לו כוחות אדירים והוא יטביע אתכם כדי להציל את עצמו לנשום. לטובע תמיד באים מאחורה.

חלפו השנים. הפסקתי לעסוק בהצלה, סיימתי את לימודי הרבים ואני זוכה לעבוד במקצוע האהוב עלי בעולם כפסיכולוגית ספורט. אולם המשפט של המדריך, שאותו אינני זוכרת, נשאר חרוט עמוק בליבי ואני רואה את נכונותו גם במקצועי הנוכחי מחוץ לבריכה. ביומיום שלי, אני פוגשת אנשים "טובעים" ויודעת שאסור לבוא אליהם מלפנים.

לכל אדם יש את נקודת הטביעה שלו שכשהוא מגיע אליה, הוא חוזר לדפוסי התנהגות הפוגעים בהתקדמותו ועלולים לפגוע בסובבים אותו.
אצל אחד זו החרדה מהפסד וכשהוא פוגש אותה אז האשמת הסביבה מציפה אותו. אצל השני הצורך לא לאכזב וכשהוא מגיע לשם דפוסי הרצייה משתלטים עליו. השלישית חוששת מעימות עם סמכות, ומוצאת עצמה חולה או פצועה אחרי כל דין ודברים עם המאמן. כל אחד ונקודת הטביעה שלו.

ואני כמו חניכה מצטיינת בקורס מצילים, מזהה את נקודת הטביעה של אילו שמוסרים את נפשם בידיי, אט אט מחברת את דפוסי המפלט לחשיבה ההגיונית, ומאפשרת לטובע להבין שלא כדאי להטביע את מי שבא להציל אותם. יתרה מכך, אני מנסה ללמד אותו שברגע הטביעה הפרטית שלו, אפשר לנשום אויר, לסמוך על האחר, ולא לחזור אחורה למקומות "המצילים".

אפשר להכיר בחשש מביקורת ולא להיפגע, מותר להתמודד עם חוסר מרוצות ולא חייבים ישר להתקפל, ואכזבה היא חלק מהחיים וצריך לדעת לקבל אותה.

יאללה, הקיץ בפתח, נכנסת לבריכה!