כבי את הפרוז'קטור

השבוע מצאתי עצמי מאחרת לפגישה עם חברה, אחרי חקירה ממושכת עם ספורטאי, בנסיון לפצח סוגיה שהועלתה בפגישה. בדרך כלל אני מוצפת ברעיונות ומספר דרכים לפתרון סוגיה, אבל יש פעם בכמה שנים סוגיה שלא מצליחה לקבל את הניתוח המתאים לה והחקירה המשותפת התארכה מעבר לזמן שהוקצב.

בסיומה מיד הרמתי טלפון לחברתי הטובה בלונדה, שהמתינה לי בקפה לא רחוק. התנצלתי והסברתי את העיכוב, תוך שאני מנסה להכניס גם אותה לעזרתי ולמציאת פתרון נכון.

בלונדה הייתה שותפתי לחדר בצבא ומאז אני נעזרת בה ביעוץ בכל נושא שזקוק לחשיבה מעמיקה או מחוץ לקופסא, ילדים, עבודה, חברות זוגיות, בלונדה תמיד תראה לי עוד כיוון.

התחלתי לספר על האירוע והקושי, עם ניתוח ראשוני והכיוון אליו הולך הפתרון. ובלונדה מיד אמרה, כבי את הפרוז'קטור. והוסיפה, שלפעמים, לא צריך להמשיך ולהתעסק בנושא כי דווקא ההתעסקות בו הופכת אותו לבעל משמעות גדולה ומיותרת. הנסיון לחפש פתרון, לפתוח בדיון ולהעמיק, הופכת אירוע, שלעיתים הוא מינורי, לקושי אמיתי. דווקא היכולת להניח לנושא, מאפשרת לנו להמשיך קדימה ולתת לזמן לעשות את שלו.

זה נכון לתחומים רבים בחיים. הילד הסתיר מכם מידע אבל הוא יודע שאתם יודעים ובחרתם לא להפוך את זה לאישיו, יכול להיות שיעור מספיק טוב.

הפסד בתחרות מבאסת את הילד, תחבקו ואל תעשו עניין. הוא ירגיש שאתם מבואסים בשבילו ומחזקים אותו. ילמד שלהפסיד זה חלק מהחיים. יתכן שדווקא העיסוק שלכם בזה, הנסיון להוציא אותו מהבאסה ולעודדו, יהפכו את ההפסד לעוצמתי יותר. כי אתם תתנו להפסד משמעות יותר גדולה ממה שהוא נתן.

אפילו אם מצאתם עצמכם מבוהלים יתר על המידה מארוע. לעיתים ההתעלמות והבחירה ללכת קדימה, תהפוך את הארוע להיות חסר משמעות.

שלא תבינו. אני לא אומרת להימנע מלהעמיק ומלהיות נוכחים בארועי החיים. אני רק אומרת שישנם מצבים שבהם הבחירה המודעת לא להאיר היא הנכונה. פשוט, לכבות את הפרוז'קטור.