יש מנצחים ויש מסבירים

משחק אחד, שני לקוחות שלי, אורי ותמיר, משחקים בקבוצות יריבות. קצת אחרי שניגמר המשחק מקבלת טלפון ראשון מאורי, ראית?? איזה שופט בן***, ראית? מה הוא עשה לי? על מה הוא שרק? ולמה צהוב? איך הוא נטפל אלי, מה עשיתי לו אמא שלו ***!!

חמש דקות אחר כך טלפון מתמיר, ראית את המשחק?? הייתי אש! ראית איך פרצתי? היינו טובים. נכון? חבל על הזמן איזה ניצחון מתוק, עשיתי בישול של מלך! אמרתי לך זה שלנו, ידעתי שננצח, אין היינו מעולים.

שני לקוחות, קבוצות יריבות משחק אחד, ואם להיות כנים, שני הצדדים לא היו במיטבם. אחד פשוט הצליח לקחת את הניצחון…

תארו לכם שתמיר היה מתקשר אלי ואומר, בואנ'ה ראית את המאמן הזה? בזכותו ניצחנו….איזה תותח… כל החלטה שלו בול! מזל שהחליף אותי כשהייתי עייף, זה הציל לנו את המשחק!

בחיים לא יקרה, נכון? למה? כי בספורט כמו בחיים יש מנצחים ויש מסבירים. אז במקום להיות אלו שמפסידים ומתרצים בואו נלמד מהטעויות שלנו.

הרי יש עניין כזה כשאנחנו מנצחים, קודם כל זה לא משנה אם היינו בפועל על המגרש או ישבנו על הספסל ואפילו אם היינו האוהדים שצפו מהבית… עדיין כשהקבוצה מנצחת, אז אנחנו ניצחנו. לנו הקרדיט. ואף אחד לא יעז להגיד שניצחנו כי היריבים שיחקו אפילו גרוע יותר מאיתנו.

אבל כשאנחנו מפסידים זה מלווה בכל כך הרבה כעס, אכזבה ועלבון שאנחנו מיד מעבירים את האשמה למישהו אחר. אין מקום ללמידה מההפסד. תמיד המאמן או השופט אשמים ויש כעסים. כשאנחנו לא טובים אנחנו נוטים להאשים. הפסדנו בגלל מישהו או משהו שהוא חיצוני לנו. אף פעם לא בגללנו. אגב בהפסד יש שיפרידו עצמם מהקבוצה ויתנערו מלקחת חלק בהפסד, כמו זה שישב על הספסל או האוהד שחווה את האכזבה המשותפת. אז זה הם הפסידו. ולא אנחנו.

שלא תבינו, אני לא אומרת שאין מצבים בהם התנאים באמת נגדנו. יש. זה קורה. לפעמים השופט לא היה במקום הנכון או הסיט את המבט ברגע הקריטי, וגם המאמן לא חף מטעויות. אני גם לא טוענת שכולנו תמיד כל הזמן נוהגים כך, אבל זה אופייני יותר שיש מנצחים ויש מסבירים….

עכשיו בדקו את עצמכם, האם אתם מנצחים או מתרצים?