ט"ו בשבט הגיע, חג התעודות

הזמן הזה שכל אחד שאל כמה קיבלת ב… ועשה השוואה לשלו. ואני ניסיתי להתמודד עם המבוכה שעלתה בכל שאלה. אין מה לעשות, אנחנו כחברה נותנים חשיבות רבה לציונים בלימודים, הם מהווים איזה פרמטר נבואי מאוד לא מדוייק לעתיד שלנו.

בתור ילד אתה יכול להצטיין בלימודים, או בספורט. אני הייתי סבירה בלימודים, עם זאת הייתי חוזרת הביתה רגועה לגמרי, ידעתי שעבור אמא שלי, הממוצע לא חשוב, ולא אקבל ביקורת. מבחינתה כל ציון שקיבלתי היה בסדר גמור. אני הייתי מהילדים שהצטיינו בספורט. הייתי מאוד תחרותית והישגית, לא יכולתי להצטיין בבית הספר אז הצטיינתי בספורט.

ובכל זאת, בכל יום קבלת תעודות ענייני ההשוואות על הפרק וכולם משווים לכולם ובחנו אותי דרך הציונים שקיבלתי ממורה שידעה להעריך אותי רק דרך החומר אותו לימדה, בדיקה מאוד מצומצמת ולא מדויקת ליכולותיי האישיות.

כמו שאתם מבינים, יש לי בעיה עם הרעיון של ציונים, האמת גם עם תוצאות. לא תמיד הדבר משקף את כל הדרך והתהליך, בעיקר כשאנחנו צעירים.

מה שעוד קשה לי בנושא של תעודה, זה שהציון הוא בהשוואה לנורמה, מה שלא תמיד טוב ומועיל לילדים. ישנם ילדים רבים שהנורמה קשה להם והם עושים מאמץ גדול, ולא תמיד הציון משקף זאת.

נכון, כיום משתדלים להוסיף מלל לצד הציונים, אבל בינינו, הילדים לא מסתכלים על זה. אותם מעניין מה המספר שקיבלת. הם משווים זה את זה בערך המספרי, וכמו שכבר אמרתי, היכולת שלו לשקף, מוגבלת. כלומר, לא תמיד האסמכתא הזו מראה התפתחות ותהליך.

זה גם מה שקורה פעמים רבות, בתוצאות בעולם הספורט. אם מקור ההשוואה הוא הכלל, אזי התוצאה, הציון אינו משקף פעמים רבות, תהליך. אצן שמגיע רק לשמינית גמר, אבל בדרך שבר את השיא שלו כמה פעמים לא יכול להיבחן רק בהשוואה לכלל, הוא חייב להיבחן ביחס לעצמו, אם קיימים תהליך והתקדמות.

אז הורים, יום התעודות הגיע. תנו לילדיכם להגיע הביתה רגועים. מה שחשוב בתעודה זה מה שכתוב בסוף. שחררו את הילדים מהלחץ של "הציון". מי שעושה תהליך אמתי משיג גם ציונים טובים, בעיקר ביחס לעצמו. או כמו שהבן שלי אומר, מה שחשוב בתעודה, זה מה שכתוב בסופה….