זו ההצלחה שלך, תהנה ממנה
כשליאור אומן לחימה בן 19, ניצח בתחרות קובעת בארץ, שמעו את צהלות השמחה של אמא שלו עד לאחרון יושבי היציע. כל הכבוד איזה תותח, היא צעקה במלוא ריאות, מוחאת כפיים בלי קצב אבל עם המון שמחה בלב. מרוגשת ושמחה היא חיכתה לו בכניסה לתאי ההלבשה, איזה מהלך נפלא! נסיך שלי!! היא חיבקה חזק. תגידי את זה לאילן (חבר מהמועדון) הוא סימן לי מתי לתקוף חזק.
הסתכלתי עליהם מנסה להבין למה ענה לה כך. זה לא שהוא ניסה לפרגן לחבר, הוא פשוט בחר לא לפרגן לעצמו. ופתאום הרגשתי שהוא לא שותף לשמחה של אמו מהתוצאה.
בפגישתנו, פתחתי את הנושא:
לא היית מרוצה מהתוצאה? שאלתי.
מרוצה, מרוצה, השיב.
אז למה לא שמחת?
כי זה לא אני עשיתי את זה. זה אילן.
וואו זה הציק לי במיוחד. ושלא תבינו, אני בעד לתת את הקרדיט למי שמגיע מהצוות המקצועי ועד לחברים לאימון, אבל בסופו של יום, מי שהיה על המזרן, נלחם כמו אריה וביצע את המהלך הנכון, בזמן הנכון היה ליאור. יש מינימום של קרדיט שהוא צריך לקחת לעצמו. אבל משהו בשיח איתו הרגיש כמו העברת האחריות על המהלך לאילן.
ליאור הסביר לי: בתחרות כשאני מתלבט מה לעשות, בסוף, אני עושה את מה שהאחרים אומרים לי לעשות. יותר קל ככה. פשוט כשאחרים מחליטים בשבילי אני נמנע בכלל מלהרגיש אחרי התחרות. כלומר, גם אם הצלחתי וגם אם הפסדתי, זה לא ממש קשור אלי, זה קשור אליהם.
העצמה הרגשית שספורטאים חווים בהצלחה ובכשלון היא גבוה. העונג שבהצלחה הוא ממיס וכמוהו תחושת הקפאון שבאכזבה. ליאור מרגיש שהעברת ההחלטה למישהו אחר, בעצם מנתקת אותו מהאפשרות להגיע ולחוות את הרגשות הקיצוניים האלה.
כשאני עושה את מה שאחרים אומרים לי אני בכלל לא מרגיש, לא בזמן התחרות ולא אחריה. אני לא חווה אכזבה בכלל ויתרה מכך, לא חווה את האושר שבנצחון. אני לא מסוגל לחוות אושר. אני לא ראוי להרגשה הזו בכלל.
כאן ליבי עצר לרגע.
לראות ספורטאי השגי, איש חכם ומוכשר, עובד קשה ושאפתן, בעל תפיסה עצמית כל כך נמוכה, זה היה שובר לב.
ליאור איש יפה. מבויש. עדין. לא, הוא לא המאצו הישראלי המסוקס, אז מה? ליאור לא רואה עצמו כלל כראוי להצלחה, ובכל זאת משקיע המון בספורט. הוא לא היה ער לחדות של דבריו, ורק כשאמר אותם בקול רם, פתאום הזדעזע למשמע אוזניו. בערך כמוני.
זו לא האשמה על הכשלון שמביאה אותו לעשות את שהאחרים אומרים לו, זה הקושי לקחת אחריות על ההצלחה. נשמע ממש הזוי, אהה?
עכשיו אחרי שהדברים נאמרו בקול, אפשר לפתוח את התיבה הסגורה הזו שקוראים לה שמחה מהצלחה והזכות להצליח. הזכות לנצח ולהיות טוב. כן, זכות יסודית שיש לכל אדם. זכות יסודית והכרחית, על אחת כמה וכמה, לכל ספורטאי שאפתן וחרוץ.
אהבתם? שתפו את הפוסט:
Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email
פוסטים נוספים
היום ילדים נולדים לתוך מכשירים חכמים שנושאים בתוכם מקורות מידע אין סופיים, הם יודעים להשתמש בהם ולשלוף אותם מהר מאיתנו ועדיין הם לא מספיקים להם בכדי להצליח בחיים.
הם חייבים ללמוד את הדרך
ד"ר גיל גולדצויג, איריס הרץ ומיכל יערון מסבירים כיצד ניתן להשתמש בהומור להפגת מתחים וחרדות במהלך אימון או תחרות
