זה גאוני להיות לחוץ מספורט ולא מדברים רציניים

יום חמישי בערב אני יוצאת לארוע של חברים. קצת אלכוהול והרבה "סמול טוק". בתוך ההמולה ניגש אלי בעל של מכרה ותיקה. איש מדהים. היה מנכ"ל גדול בחברת הייטק, ועשה איתה אקזיט מטורף. הספיק מאז להיות מליונר ויועץ, ועכשיו באמצע שנות החמישים של חייו מבלה את זמנו על אופנוע, ים וגולף.

כשראה אותי ניגש אלי כולו מתרגש (מרגש גם עבור עצמי), וקצת התנפל עלי וביקש ש"אציל אותו". "את פסיכולוגית ספורט, נכון?" הוא פתח "ולי יש בעיה". האיש היקר סיפר לי כי הוא חובב אמיתי של גולף. הוא משחק 3 פעמים בשבוע ומצא במשחק חבר אמיתי. אולם, הוא מוצא עצמו מתעצבן ונלחץ ברמות שהוא ממש לא מכיר. "יש אנשים בגולף שמסוגלים להתרכז ולדייק ברמות מדהימות וגם כשלא הולך להם הם נשארים מאופקים ורגועים." "ואתה?" הקשתי, "מוצא עצמך מקלל בלב את עצמך?, חושב שאתה אפס גמור? מתעצבן כאילו אין מחר?" הוא בלע כל מילה שלי כאילו באמת גיליתי את אמריקה.

חייכתי אליו בחיוך הפסיכולוגי שלי ואמרתי לו, אתה שהיית מנכ"ל גדול וניהלת גופים עם סכומי כסף אדירים, היית אמון על פרנסתן של עשרות משפחות, מסוגל להגיב בתגובות רגשיות חסרות פרופורציה על דיוקו של כדור קטן וטפשי שבאופן כזה או אחר יגיע ליעדו בעתיד…. ואתה מצפה ממני שאקח לך את האפשרות הזו? זה נקרא סובלימציה!!!

סובלימציה זהו תהליך אשר בו לפי התאוריה של זיגמונד פרויד, מתועלים דחפים ותשוקות בלתי מקובלות מבחינה חברתית, אל פעולות ומטרות מקובלות ואף רצויות מנקודת מבטה של החברה. לפי התאוריה, שימוש במנגנון הגנה חיובי זה מעיד על התמודדות בריאה, יצרנית ויצירתית. מנגנון זה מאפשר לבני האדם לתעל ולבטא בדרך לגיטימית הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה חברתית את דחפיהם הטבעיים.

ההתיחסות הרצינית מאד שאנו פוגשים אצל ספורטאים בכל הרמות ובעיקר אצל החובבים שבנו לביצועיינו בספורט מאפשרת לנו להשקיע רגשות שליליים ולהתמודד עם לחצים גדולים במקום שבעצם הינו מאד שולי מבחינת החיים "האמיתיים". הרי אין כאן בעיה בריאותית, לא עלינו ,או קשיים כלכליים גדולים. יש כאן עוצמה רגשית וחויה פסיכולוגית משמעותית על עולם תוכן יחסית מינורי ושולי. האין זה גאוני? אנו מבזבזים משאבים רבים של זמן, כספים ועושים עבודה רגשית שכוללת מנעד רחב של רגשות (תחושת רווחה, עצבים, שמחה מטורפת, עצב, כעסים) על משחק, פשוט כך, משחק!