השפעת המאמן בהתמודדות עם כישלון

לא פעם כששואלים ספורטאי בוגר מי היה המאמן שהשפיע עליו יותר מאחרים, מתברר שהיה זה המאמן שלו בצעירותו. לא המקצועיות וגם לא הידע של אותו מאמן השפיעו על דרכו של הצעיר כספורטאי לעתיד אלא אישיותו.
ואכן, זהו התפקיד החשוב ביותר של המאמן בדרכו של הספורטאי לפסגה: לא (רק) כמי שמלמד טכניקה וטקטיקה או כושר גופני, אלא בעיקר כמי שמסייע לחניכו לקום לאחר כישלון; כמי שמלמד אותו איך מתמודדים עם חוויית אי ההצלחה.

מאמן טוב לא ימנע מהספורטאי שלו ליפול אלא – ממש כמו בג'ודו – הוא ילַמד אותו לדעת לבלום נכון. הוא ידריך את חניכו שדווקא ה'נפילות' הללו הן כלי עבודה חשוב ומשמעותי בדרך לפסגה. בכדורסל צריך להיות ברור שלהחטיא זה חלק מהמשחק, ובכדורגל לא כל בעיטה מגיעה ליעדה. שחקן כדורסל שמשיג 20-15 נקודות במשחק קולע בדרך כלל לא יותר מ- 40%-30 מכלל הזריקות שלו לסל. כלומר, הוא מחטיא יותר משהוא קולע. שחקן טניס, המנצח 4:6 4:6, מחטיא לפחות מחצית מחבטותיו במשחק. פירושו של דבר, שחוסר הצלחה הוא חלק בלתי נפרד מהצלחה.
אין צורך להזכיר לספורטאי שבפעם הקודמת הוא לא הצליח. הוא יודע. לעתים קרובות מדי נתקלים במאמנים שלאחר הפסד צועקים לעבר שחקניהם "עופו לי מהעיניים!". המאמן נכשל, ה'אני' שלו נפגע, ודווקא במצב כזה הוא נוטש את הספורטאי. המאמן מייחס את כישלון של הספורטאי ככישלון שלו עצמו. בכך הוא מגיב לכישלון בלי להיות רגיש לצרכיו של הספורטאי. תפקידו של המאמן אחרי הפסד הוא להציב את הכישלון באופן פרופורציונאלי בתוך דרכו של הספורטאי.
ברגע שהוא מגיב רגשית או אישית מדיי הוא בעצם לא מהווה קול של הגיון ובטחון עבור הספורטאי וזה יגדיל בעתיד את הפחד של הספורטאי והתנוונותו. ברגעי משבר אלו בהם הספורטאי מגיב, כצפוי מאד רגשית, מוטל על האנשים הקרובים שסביבו ובראשם המאמן, לחזק בו את ההגיון ולהציב את הכישלון כמשהו שלא הורס את סיכוייו ושאל לו למנוע את המשך מאמציו והתקדמותו.

בתוך חווית הכישלון צריך המאמן לחזק את יכולותיו של הספורטאי, את הצלחותיו והישגיו, עליו להציב יעדים ברורים שידגישו את אמונו של המאמן בספורטאי ואת העובדה שאין הכישלון הזה הוא נקודה סופית והרסנית. המאמן צריך לראות את הכישלון כחלק בלתי נפרד מההצלחה וככלי בדרך להצלחה. עליו להבין שחניכו נמצא במצב רע עוד יותר ממנו – לא רק שהוא עצמו נכשל אלא שגם הכשיל את מאמנו, שלא לדבר על החברים, ההורים, הקהל. כשירגיש הספורטאי שהוא אינו לבד, ושגם כישלונו זה הינו חלק מתהליך התפתחותו ועלייתו, הוא יוכל לא ליפול לתחושות של תסכול ובריחה אלא להמשיך להתאמן, לנסות, ומתוך כך להגדיל את בטחונו, כושרו והישגיו ולהפוך קרוב ומוכן יותר להצלחה.

המאמן, כמו חניכו, צריך להפנים שאי-אפשר לנצח אם לא לומדים להתמודד עם הפסד. כפי שאי אפשר לשחות מבלי להירטב או לשחק כדורגל מבלי להזיע, כך אי אפשר להתחרות מבלי להיכשל. יש לשנוא את הכישלון ולהיאבק בו – אך לא לפחד ממנו. ספורטאי מפחד הוא ספורטאי נמנע, ובספורט לא צריך להימנע; צריך לבצע.

השפעת ההורים על אופן ההתמודדות:

בדומה ובשונה מהמאמן להורים תפקיד מרכזי בהתפתחותו של הספורטאי ולא רק כ"מסיעים" או "בעלי הממון". תפקידם חשוב לאין ערוך ולעתים רבות ההורה תוהה מהו.
המאמן מכין תכנית אימונים, נותן הערות טכניות וטקטיקות ומנסה להוביל את הספורטאי להישגים. הספורטאי ממלא אחר הוראות המאמן, מתאמץ, מזיע ומשקיע ואילו ההורה לעתים מתנהג כאילו הוא המאמן- מעיר הערות, נוזף, משמיע ביקורת על המאמן באזני הילד ולעתים מתנהג כאילו הוא הספורטאי- שמח בעת ניצחון וחש תסכול בעת כישלון.
במקום להתבלבל בתפקידים עליו לשמש תפקיד חשוב: הורה. תפקיד זה מצריך ממנו לדעת להכיל הן את רגעי השיא והן את תחושות הכישלון. ללמד את ילדו שחוסר הצלחה הוא חלק בלתי נפרד מההצלחה עצמה. במקום לנזוף בילדם לאחר הפסד על ההורים לתמוך בו, לתת לכישלון את המשקל הראוי ולעזור לו לא לאבד פרופורציה. עליהם לעזור לילדם להאמין בעצמו ולתת לו את התחושה שהם לצידו, מאמינים בו וביכולתו תוך הדגשת תפקידו של הכישלון בדרך להצלחה. ההורה צריך לעזור לילד להתמודד הן דרך קבלת כשלונותיו של הילד והן על ידי דוגמא אישית מחייו שלו. אם כשלון הוא חלק בלתי נפרד מהחיים וההורים משתפים את ילדם בתחושה שלהם ובדרכי ההתמודדות שלהם עם כשלונותיהם הפרטיים, דרך זאת הילד לומד לחיות בשלום עם כשלונותיו שלו ולהתמודד איתם.

הסירו דאגה מלבכם, קבלת הילד ללא תנאי לא תגרום לו להיות "לוזר" ולא לקחת ללב כשלונות. נהפוכו, הילד ילמד להתגבר על קשיים לקום על רגליו ולהתפתח להיות "ווינר". אף ילד או אדם בוגר לא אוהב להכשל ויפתח אדישות אל כשלון. תמיד נרצה להצליח ולהתקדם.

זכרו – "ווינר" הוא אדם שהרצון לנצח גבוה מהפחד להכשל, כלומר הוא לא פוחד להכשל, הוא שונא להכשל ולכן יוכל, באם יהיו לו כלים רגשיים לכך, להתגבר על כשלונות ולהתמיד בדרך להצלחה.

לכם ההורים תפקיד חשוב בכך