הצלחה וכשלון- האמנם?

העברתי הרצאה להורים השבוע. אני אוהבת להעביר הרצאות. דרך מצוינת להעביר את תפיסת העולם שלי כפסיכולוגית ספורט ולא פחות מכך לחמם את האגו המיותר שעוד מפעם בי. אני מנסה להרגיע אותו ומאמינה שעבודה פסיכולוגית טובה נותנת לו לנוח –וכפסיכולוגית ספורט ותיקה אני לא רוצה להיות סנדלר יחף.

בכל אופן, בסיומה של ההרצאה שאלה אותי אימא שאלה מצוינת, כזו שאני פוגשת כמעט בתום כל הרצאה להורים (וכבר עשיתי כמה מאות כאילו – מדברי האגו שלי). היא הביעה את המצוקה שעוברת עליה ברמה האישית כשבתה לא מצליחה בספורט, נכשלת לדבריה, ואת חוסר הידיעה מה נכון מבחינתה לעשות עבור בתה.

אני אוהבת את השאלה הזו, היא מאפשרת לי להעביר ביתר שאת את תפיסת עולמי בקשר לכל אותם דברים שאנחנו כן יכולים לעשות כדי להשתפר. אז קודם כל שוחחתי עם האימא קצת וביררתי של מי הקושי, שלה או של בתה. היכולת שלנו לעזור לזולת בכלל ולילדינו בפרט מתחילה ביכולת שלנו לעזור לעצמינו ולהבין מה באירועי החיים המשותפים שייך לנו ומה שייך לילדינו. אחרי הבהרה קצרה זו שאלתי אותה שאלה פשוטה ומתבקשת: "האם למדת בחייך הרבה דברים מהצלחותייך או שרוב "השיעורים" האמתיים שלך מקורם באותם רגעים שלהם את קוראת כישלון?" ובכלל, מי ומה מגדיר כישלון?

נכון, אני לא אתמם שחוסר הצלחה בתחרות, אי עמידה בציפיות בביצוע, זמן לא טוב ומיקום לא מספק, ייחוו אצלנו ככישלון – בכל זאת, אני פסיכולוגית ספורט ולא זרה לתפיסת עולם זו ולרגשותיי שלי. אולם ראייה זו של האירועים מצמצמת מאוד אותנו ואותם.

לא הגיע הזמן שאת אותם רגעים שבהם הדברים לא קורים בדיוק כמו שרצינו נתייג כהזדמנות במקום להוריד את הראש ולתייגם ככישלון? לא יותר נכון ומקדם לראות את שני הקצוות כהצלחה וכהזדמנות להצלחה בעתיד? האין זה המקום שבו נלמד הכי הרבה?

בשלב זה זכיתי לחיוך מהאימא ומעוד כמה פנים נעימות בקהל – תמיד נעים (שוב האגו שלי מתפרץ).

אז אסכם – אכן נעים להצליח, אך אם נתפוס אירועים שבהם לא הצלחנו כפי שרצינו, כהזדמנות ללמידה ולשיפור, גם לא "נהרס" כל כך כל פעם אלא רק קצת, וגם נוכל במקום להתקפל ולחפש הסברים, לקחת אחריות וללמוד מאותם אירועים שעד כה קראנו להם כישלון ומעכשיו נקרא להם – הזדמנות!!!