הכל עניין של מינון

אלון יהיה בן 11 בקיץ. הוריו הגיעו אלי בהמלצת המאמן. הילד חווה התקפי זעם כשלא הולך לו. הוא מתעצבן, מדבר אל עצמו דיבור שלילי ולא מצליח להרגע.

ההורים ניסו כבר הכל והם על סף יאוש. לא מצליח להם. ניסו לשוחח עימו, להכיל אותו, איימו עליו … והנער בשלו. כשלא מצליח לו הוא מתפרק לדבריהם.

ואני רק הקשבתי. ילד בכתה ה שמתפרק מטניס, זה לא נשמע מוזר?

התחלתי לשאול, כמה שעות כמה אימונים, מי הקבוצה, מה הציפיות, מה קורה בבית, והתשובות לא אחרו לבוא.
הילד כל היום במגרש. שעות של אימונים. הקבוצה בוגרת ממנו בשנה שנתיים. הוא משתתף באימונים אישיים וקבוצתיים. יש לו מאמן כושר, עבד עם מאמן מנטאלי במשך שנה, שלא עזר, ועכשיו הגיעו לפסיכולוגית ספורט. מבחינת ההורים, כל מה שצריך הם יעשו עבורו, ידאגו לכל הציוד שצריך יממנו נסיעות לתחרויות, חוץ לארץ, מחנות אימונים, מה שצריך.

שכחתי משהו?

והנער עדין ילד. לא בן 11 אפילו. ככה כבר כמה שנים. עוד לא ציינתי כמה הוא מקסים ונבון. מדבר עם "סמך" שורקת ומצהיר שהוא מאד אוהב את הספורט ונמצא שעות במגרש מרצונו שלו. על זה אין ספק.

ישבתי עם ההורים לבד. ניסינו לחשוב קצת יחד. האם תגובתו אינה בעצם הדבר היחיד הסביר לילד בן 11 שחי כל היום במערכת כל כך בוגרת? האם דוקא הדבר שנראה להוריו ומאמנו כהתנהגות לא נכונה, דווקא היא החלק היותר נורמאלי אצלו?

אני הרי בעד עבודה קשה, בעד אימונים והשקעה, עזרה והתקדמות אבל האם אין כאן משהו קצת מוגזם?

ניסיתי להראות להורים איך הדברים נראים מבחוץ. לא מתוך הסחרור שבו הם נמצאים, לא מתוך נקודת המבט של המאמן שרואה רק את החלק המקצועי ואת הספורטאי המוכשר שנפל בחלקו. קצת לעצור לרגע ולנסות להקשיב למה שהילד אומר, לא במילים אלא בהתנהגות. ואז פתאום האבא הסתכל עלי ואמר: "זה הכל ענין של מינון".

אכן, זה הכל ענין של מינון. צודק האבא. עבודה קשה, השקעה ועזרה הם חשובים אך חייבים להיות במינון הנכון לגילו של הילד. ילד בן 11 צריך זמן פנוי, חברים, קצת טלויזיה והרבה בית. עטיפתו בצוות מקצועי ובהרבה שעות אימון לא יעזרו לו כספורטאי בשלב הזה אלא יגרעו. הוא צריך להתאמן ולהעזר אך הכל, ענין של מינון.