הטרגדיה אמתית

אין מה להגיד, הקריירה שבחרתי לעצמי כפסיכולוגית ספורט, מקיפה אותי לא פעם בטרגדיות. במקרים טראומטיים שמשאירים לספורטאים צלקות שדורשות טיפול פסיכולוגי עמוק. ולא כולם מצליחים לחזור מהטרגדיה לתחרות.

אבל בואו נעשה רגע סדר. כי יש טרגדיה, ומבחינתי היא מסתיימת באסון מסכן חיים אמתי. למשל נהג מרוצים שנכנס בחומה במהירות 200 קמ"ש ומסיים את חייו. או גרוע מזה, שצמיג של אחד הרכבים מתנתק מהרכב ועף על המרשל. זו באמת טרגדיה של ממש והיא גובה חיים של אנשים. וזו טרגדיה שפוגעת לא רק בספורטאי, היא פוגעת בכל העוסקים במלאכה סביבו.

ויש טרגדיות שעל פניהן מרגישות כמו סוף העולם, כשלמעשה הן רק סוף הקריירה הספורטיבית של אותו מתחרה. ונכון זו טגדיה כי הספורט היה כל עולמו במשך המון שנים. הוא קם בשבילו בבוקר והלך לישון כשהוא משחזר בראש את המהלכים הטובים שעשה.
אבל היי, הוא בסך הכל הפסיד באולימפיאדה שככל הנראה הייתה האחרונה שלו. והוא יאלץ לחזור ארצה ולהתחיל לבנות לעצמו חיים עם מקורות ריגוש ועניין חדשים. וזה באמת לא יהיה פשוט ובטח כל הכותרות בעיתונים ידברו על ה"אכזבה" שלו ושהוא סיפק לנו, וזה לא יהיה פשוט להמשיך הלאה. אבל לא נסתיימו לו החיים באמת, אלא רק מה שהכיר עד היום. הוא למעשה מקבל הזדמנות להיוולד מחדש.

ויש טרגדיה ש… איך לומר זאת, היא מבאסת מאוד, אבל ככל שמביאה איתה טראומה ואכזבה ואיזו תחושת סוף מאוד גדולה, היא בסך הכל עוד נקודת ציון בדרך. כמו מתחרה טריאתלון שב-2 ק"מ האחרונים של הריצה מותח שריר ולא מסוגל להמשיך את המרוץ. ונכון שזה הדבר המתסכל ביותר שהוא יכול לחוות, אבל הוא תמיד יכול להשתקם ולחזור להתחרות.

ותודה לאל שבספורט, שלא כמו בחיים, את רוב הטרגדיות אנו מסוגלים לתקן בסיבוב הבא.
שלא תחשבו שאני מזלזלת באף אחד מהמקרים האלו. חלילה. כמו שכתבתי בחרתי לי מן קריירה כזאת שמזמנת אליה את כל המצבים האלה, ואני באמת מבינה כל אחד ואחד בטרגדיה שלו. וכחלק מתפקידי, אני מוצאת את הדרך להראות לו את גודל הטרגדיה ביחס לחיים האמתיים שמתנהלים מחוץ לספורט.

בינינו לכל מנצח בתחרות יש את האחד לפחות שהפסיד לו וסוחב איתו את הטרגדיה. ותחשבו על זה…