דאגנות יתר

יושבת אצלי אמא של שני, ומספרת איך הבת שלה צריכה עזרה, היא עלתה השנה לליגה הבוגרת והיא לא מפסיקה לדאוג. מה אם יהיה לה קשה בליגה הבוגרת? ואם לא תקבל הרבה דקות משחק? ומה אם יפעילו עליה לחץ? ולא תצליח לחבוט בכדור? ומה יקרה אם היא תיפצע? כל הזמן דואגת, והאמא לא יודעת איך לעזור לה.

זה בסדר. מותר לנו לדאוג, לכולנו. ברור שארועי העתיד מעלים מחשבות ורגשות רבים ביניהם דאגה. באופן אוטומטי הראש הולך לשם, ככה זה בכל התמודדות שלנו, בטח בספורט. הרי כשאנחנו יוצאים מאזור הנוחות שלנו, כשאנחנו מותחים את עצמנו, אנחנו חושפים את עצמנו גם לאפשרות שניכשל ואז טבעי שנדאג.

אז מה עושים את הדאגות?
מה אפשר לעשות עם המחשבות הטורדניות הללו?
קודם כל צריך להבין. דאגה זהו רגש שמפעיל מנגנון של חרדה. זה אחד הרגשות הכי בסיסים בהפעלת המנגנון, ולכן צריך לדעת לטפל בתחושה העולה, כלומר לראות מה אנחנו עושים כדי לא ליפול לשאלות הללו שאין עליהן תשובה.

קיימות שתי אופציות:

הראשונה, הלקאה עצמית,
"הנה עוד פעם אני עושה את זה? למה אני לא מצליח לחשוב חיובי? אם אני אהיה ככה במשחק אז תהיה קטסטרופה!" "למה אני כל הזמן דואג? בטח אחרים לא ככה!" "אני כל כך גרוע, בטוח מעיפים אותי" האופציה הזו רק מוסיפה לחץ מיותר, שיכול באופן הקיצוני שלו לשתק אותנו מלפעול נכון.

והאופציה השנייה,לשאול את השאלה הנכונה,
מה המקצוע שלי?
במה אני צריך להתמקד במשחק?
מה הדגשים הטקטיים שהמאמן נתן לי?
איך אני רוצה לשחק?
מה אני צריך לעשות בשביל להיות מרוצה מעצמי בסוף ההתמודדות, בלי קשר לתוצאה?
זו האופציה המועדפת עלי, זה פתרון פשוט אבל מאוד אפקטיבי.

נכון, לשחקן שנמצא כבר במעמד המרגש שלפני משחק, הרבה פעמים קשה לעצור ולשאול את עצמו את השאלה ולעיתים הוא מכוון לשאלה הלא נכונה. כאן נכנס תפקיד ההורים, כוונו אותם לשאלה שתזכיר להם למה הם בעצם עושים את זה, למה בחרו בספורט תחרותי ומה הם מרוויחים מהמשחק, רמז, בעיקר הנאה.
נסו להשרות עליהם שלווה ונחת עם הידיעה שאתם גאים בהם שעולים למשחק ומה שיקרה הלאה כבר פחות חשוב.

השאלה הנכונה מכוונת את האנרגיות למקומות הנכונים. כמו אלומת פנס שמאירה לאן שצריך. האור מכוון לעיקר, והדאגות – הן ברקע. הסיפור הוא לא לנסות לסלק את הדאגות או לפתור אותן, אלא להפנות את המשאבים למה שבאמת בשליטתנו.