אני מכור להתרגשות

אני מוצאת עצמי רבות מסתכלת על חייהם של ספורטאים, ובעיקר בשחקני הכדורגל, ותוהה האם אני מקנאה בהם על אורח חייהם או לא.
נדמה כי הם עושים את מה שהם אוהבים, זוכים לתהילה גדולה והכרה, מרוויחים סכומי כסף גדולים וחיים חיים מלאי עצמה וכוח.
נכון, הם עובדים קשה, אך פחות מאיש הייטק, חייהם הרגשיים מלאי תהפוכות והתרגשויות. אני עוקבת אחריהם בשקיקה. עוקבת ונעה בין קנאה לתובנה עמוקה.

מול המחשבות על הקנאה, מופיעות כל מני כתבות על ספורטאי שבזמן הקרירה שלו, התעסק בהימורים, חי חיי הוללות. או ספורטאי עבר שסרח, נפל לשימוש בחומרים אסורים או אלכוהול. ואני לא יכולה שלא לשאול, הוא היה כזה מקצוען ומצליח, מה חסר לו, הרי יש לו הכל…

אז מה קורה כאן?

לצד התפעלותי מהספורטאים המדהימים הללו, אני חווה אותם ומבינה כי חלקם הגדול אנשים מכורים. הם מכורים לאדרנלין, להתרגשות.
החיים בעולם הספורט מלאי תהפוכות ועוצמות רגשיות אדירות. לשבור שיא, לזכות במדליה, להבקיע גול לעייני עשרות אלפי צופים, להפסיד בגמר גביע ועוד.

תנודות רגשיות אדירות. היכולת לתפקד בעומסים רגשיים ובלחץ מטורף, ההנאה מהעומס ומהמתח. כן כל אילו הם חלק מהמרכיבים המניעים את אותם שחקנים לעבוד קשה, להתאמן ולהתחרות, אך המניע המרכזי מאחורי הכל הוא הצורך בהתרגשות בעצמות מאד גבוהות.

כדי להבין טוב יותר את דברי נסו לדמיין עצמכם נמצאים באצטדיון ענק. 40,000 זוגות עיניים צופות בכם. אתם עולים למגרש וכל הקהל האדיר הזה נעמד וקורא בשמכם ושר עבורכם שירי אהבה. הרעש מסביב עצום והצבעים גועשים. אתם מנסים להתרכז ויודעים שבשעתיים הקרובות אתם אחראים למצב הרגשי של כל הקהל האדיר הזה.

השופט שורק לפתיחת המשחק ואתם מתחילים לרוץ ולנסות הכי טוב שאתם יכולים. כל הקהל ממשיך בשלו – לשיר למחוא כפיים ולרגעים אחרים לשרוק. הדופק שלכם גבוה ואתם משתדלים הכי טוב שאתם יכולים. אחרי זמן לא רב, בעיטה שלכם מסתיימת בשער היריב וכל הקהל הזה אוהב אתכם הכי בעולם…..

עכשיו חזרו לחיים הרגילים. ליום יום בבית עם האישה, הילדים והפקקים בדרך ותנסו לחשוב האם יש עוד מקומות ורגעים בחיים שאפשר לחוש את אותה עצמה רגשית. ישנם, אך חלקם הגדול מחובר לערכים פחות חיוביים.

אכן, ספורטאים נמצאים חלק גדול מהזמן על הקצה מבחינה רגשית והפרידה מהרגשה זו כמעט בלתי אפשרית.