אל תשלה את עצמך, תשלה אחרים

יש לי חברה טובה. ממש טובה. אחת הנדירות. ספורטאית חובבת ומאוד רצינית. היא עושה הרבה ספורט מכל מני סוגים, אבל מתאמנת באופן הכי רציני בחתירה. היא חותרת חובבת, כמעט מקצועית, בסירות של שניים או ארבעה חותרים.

השבוע הגיעה לאימון וביקשו ממנה לחתור בסירה זוגית עם חותר חדש ולא מנוסה ולהיות החותרת המובילה. מהיכרותנו רבת השנים, ידעתי שזה כמו לבקש מאדם בישן לעלות על במה מול אלפי אנשים ולשיר. זה לא משנה כמה היא מדהימה, היא אדם צנוע למדי וקצת חסר בטחון.

מבחינתה להיות החותרת המובילה בסירה, הוא לא דבר של מה בכך. "משהו קרה שם", כך ספרה לי, "כשאמרו שאני החותרת המובילה וצריכה לדאוג לחותר הנוסף, החדש. משהו קרה שם ואני הרגשתי שחייבת להוכיח את עצמי ולהוביל אותו לחוף מבטחים"

ואני פסיכולוגית ספורט מיד זינקתי והתחלתי לחקור את ההבדל. מסתבר, שתחושת האחריות שנתנו לה, הביאה אותה להחליט שעל אף שהיא לא בטוחה בעצמה היא תעשה "הצגה" כאילו הכל "קטן עליה". והיא תארה את עצמה מצליחה לעשות את ההצגה ואפילו חשה בטחון רב יותר בסיום האימון. מה שמעניין בכל הסיפור הוא שאחרי הניסיון הזה של "לעשות כאילו יש לי בטחון", היא עלה לסירת יחיד וניצלה את המומנטום של תחושת הביטחון והצליחה שוב במשימה פחות שגרתית.

עולה השאלה, האם באמת כשאנחנו עושים בכאילו הביטחון שלנו עולה? והאם אין הדבר מסוכן מידי ויכול לגרום לנו לעשות דברים מעבר ליכולתנו שיגרמו לנו להיפצע?

אז כנראה ששתי התשובות נכונות. מחד ההצגה שאנו עושים נותנת לנו אומץ לעשות דבר מה שלא עשינו קודם ולהצליח בו, הדבר מעלה את תפיסת המסוגלות שלנו, מה שגורם לנו להאמין יותר ביכולתנו ומתוך זה לבצע טוב יותר להבא. השקט הפנימי עקב האמונה ביכולת משפר את הביצועים.

במקביל, יתכן שההצגה תגרום לנו "לקפוץ מעל הפופיק" ותחושת האומץ תוביל אותנו לעשות דבר מה שהוא מעבר ליכולתנו ואפילו מסוכן, כמו, לנסות לרדת במסלול סקי בצבע שחור (מאד קשה), כי הצלחנו טוב במסלול אדום (קושי בינוני), בעוד המשימה לא ברמה המקצועית שלנו ומסכנת אותנו ברמה הפיזית.

אז כנראה שאשליית הביטחון העצמי היא טובה ועוברת הכללה במקומות בהם העלייה ברמת האומץ איננה מסוכנת מידי.