איך לא מחסלים בסוף עונה

פנה אלי מאמן בכיר. אנחנו מיודדים שנים. סיפר על ההישגים המרשימים שהקבוצה שלו השיגה העונה. סיפר איך הם עמדו בכל המטרות שהציבו בתחילתה. הוא התעכב במיוחד על תיאור הגיבוש הקבוצתי, איך כולם מרגישים ומתנהלים כאילו נולדו חלק מהקבוצה.

בהחלט מרשים מאוד, שיבחתי את פועלו, חיזקתי את ידו ועמדתי לסיים את השיחה. אבל אז, בהתאם לאופי הישראלי של בקשת "עיצות על הדרך" הוא הוסיף ואמר: "הסיום שלנו נראה רע! נשארו מעט משחקים ולרוב השחקנים כבר אין מוטיבציה לשבור שיאים. הם מוותרים לעצמם בתחילת המשחק עוד לפני שעלו למגרש. והאמת, זה מוריד לי את המוטיבציה לדרבן אותם. תעשי טובה תני לי עיצה איך לגמור את העונה סביר".

בואו נחדד משהו, בענפי הספורט הקבוצתיים, משחקים כל שבוע ואף יותר. העונה נמשכת על פני 8 חודשים בערך וזה מאוד שוחק מבחינה גופנית ופסיכולוגית. השחקנים עובדים קשה לא רק בתחרות עצמה אלא גם באימונים אינטנסיביים. המתח במשך כל העונה גבוה, והחיים משבת לשבת לא פשוטים.

כל עוד המטרות ברורות, ניתן לשמור על המתח היעיל במשך העונה. אבל מה קורה כשיש פער גדול בין הישג הקבוצה ליתר הקבוצות וברור שהיא הולכת לנצח. או להפסיד ולרדת ליגה בגלל זה?

איך מרימים שחקנים ברגע האחרון? איך מעודדים אותם להמשיך ולהלחם ולשחק במקצועיות גם כשאין בהכרח מטרות?

המאמן נמצא במקום מאוד קשה בהיבט הקבוצתי. הוא עבד כל השנה על גיבוש מטרות קבוצתיות, גיבוש השחקנים שיתנהלו כקבוצה אחת, ועכשיו הקבוצה נותרה ללא מטרה. זו הסיבה שחשוב מאוד להציב מטרות אישיות, גם בספורט קבוצתי.

השונות האישית היא המפתח להצליח להרים את הקבוצה.

בכל קבוצה יש את השחקן שתמיד יעבוד קשה, השחקן שרוצה לשדרג חוזה אישי ואת השחקן שמבין שכשעולה על המגרש הוא חייב לתת את המקסימום, לא משנה מה מצב הקבוצה בליגה. זה ספורטאי אמיתי שעובד עם הנשמה ולשם צריך לשאוף במהלך כל השנה.

חשוב שלמאמן תהיה היכולת להצליח לזהות מי צריך דחיפה גדולה יותר ברמה האישית. במי אפשר להעזר כדי להרים את המוטיבציה של הקבוצה.
בענפים קבוצתיים אתה מתחרה בזמנים ממוקדים ובתחרויות רבות, יש עייפות חומר מאוד גדולה, לגיטימי. הדרך להצליח היא בהתחברות לשוני של הפרטיים.

ודבר אחרון, אבל הוא גם המפתח לכל העניין, אם המאמן לא מחובר למוטיבציה הפנימית שלו, התעייף ואין לו את היכולת לתת פוש בסוף העונה, ככה גם תראה הקבוצה.