איזה כיף להיות אוהד

יש לי חברה טובה. האמת יותר מאחת, אבל רק אחת היא מכורה. וכמו מכורים היא לא רואה בעיינים.
הכל מתחיל ונגמר אצלה באדום. היא מכורה על הפועל. מנחשים איזה? טוב לא חוכמה. מאז כבר שבוע היא מציגה עצמה בתור אוהדת הקבוצה ואי אפשר לדבר איתה על כלום עד שלא מקשיבים כמה דקות להתרגשותה האין סופית עדיין מההישג הכפול.
אני מעריכה אותה מאד ונדהמת מחדש כל פעם מהמצב הרגשי אליו היא נכנסת כשיש ענייני הפועל בסביבה.

רבות אני חוקרת ותוהה על עניין ה"אוהדות". זו תופעה מרתקת מעין כמוה ומדהימה במקביל.
מה זה להיות אוהד ומה הופך ספורט בכלל וכדורגל בפרט להיות מקורות אין סופיים להתרגשות אדירה כזו?

להיות אוהד זו אחת הדרכים היותר פשוטות ומתוחכמות גם יחד לחוות חוויות רגשיות עמוקות תוך שמירה מלאה על ריחוק מחייך האישיים. האוהד לא פותח את סודותיו פחדיו ורגשותיו האישיים לסביבה אלא מעבד את עולמו הפנימי תוך שימוש באובייקט חיצוני, ובכל זאת עובר חוויות רגשיות משמעותיות ומעבד באופן עמוק ואינטנסיבי את עולמו הפנימי. יש כאן יכולת לחוות חוויות רגשיות
בעוצמות אדירות ולא לגעת בפרטיות. יתרה מכך, האוהד חווה הזדהות עמוקה עם מושא הערצתו.
כשהשחקן האהוב עליך מבקיע גול, אתה חש שאתה כל יכול ומאידך מצבך הרגשי הופך להיות פגיע ומאויים כשאותו גיבור כושל. רבים יודו כי אינם יכולים לראות אירוע ספורטיבי מבלי למצוא עצמם אוהדים של אחת הקבוצות. זה לא מעניין באותה המידה. אולי יהיה מוגזם להגיד אבל, כדורגל עבור גברים הוא סוג של טלנובלה עבור נשים. גם טלנובלות "עובדות" לנו על הרגשות. הן עוסקות בדברים שנשים מתעניינות (ברמת הסטריאוטיפ כמובן). אהבה, זוגיות, רכילויות, רומנים. לכן כשנראה טלנובלה הלב שלנו יעבוד ולא ממש השכל. ככה גם בלהיות אוהד.

הלב עובד ולא השכל. אין בזה שום הגיון ושום למידה קוגניטיבית אבל יש בזה עיסוק מאד חשוב ועמוק
עם הלב והנשמה. אין כמו להיות אוהד!