"תזרום, אחי, תזרום"

חופשת הפסח הארוכה שלחה אותי ביחד עם משפחתי לטיול בצפון. נסענו מבלי יותר מדי תכנון מראש. ארזתי בגדים, כדורגל וכדורסל, ונסענו. מה שיהיה – יהיה, נזרום….

בתור אדם אולי הכי מתוכנן שאני מכירה, לזרום זה לא בדיוק הנטייה הטבעית שלי.

במהלך החופשה הזדמנה לי שיחה עם אישה חכמה. שוחחנו על משמעות המושג השגור הזה – "לזרום". היא הסבה את תשומת ליבי לתופעת טבע פשוטה: מים זורמים ממקום גבוה למקום נמוך. זהו חוק טבע, שנגזר מכוח המשיכה. מים לא יכולים לעלות מעלה בצורתם הטבעית. על מנת שמים יוכלו לעלות מעלה, עליהם להחליף מצב צבירה. כלומר; מים יכולים להתרומם רק כאשר הם הופכים לגז (אדים).

ואיך זה קורה? כוח כלשהו מופעל על חלקיקי המים, והם נפרדים זה מזה והופכים לגז. כך, הם יכולים לעלות מעלה בתהליך של התאדות. הכוח המופעל עליהם (שיכול להיות טמפרטורה, לחץ, רוח ואחרים) גורם לחלקיקים להפרד זה מזה. התהליך לא מסתיים רק בהפרדות אלא גם בהתמוססות לתוך חלקיקי האוויר (לתוך חומר אחר). כלומר, רק כשהמים מתרכבים עם חומר נוסף הם יכולים להתרומם.

רעיון המים משול ליכולתנו כאנשים להתעלות גבוה יותר ברמות רגשיות ורוחניות. למעשה, זה לא כל כך פשוט לזרום. אדם צריך להיות מסוגל להתבונן על עצמו ועל חלקיו הפנימיים. להשתחרר מהמוכר והברור ולהעז להתנהל אחרת ממה שהוא רגיל. האמירה השגורה בפי כולנו "יאללה תזרום" מבקשת מהצד השני (או מעצמנו לעתים), להסכים לתת לכוחות חיצוניים להשפיע עלינו, להיפרד לחלקיקים, כמו שינינו מצב צבירה. כמו שהמים משנים את עצמם, כך התחברות שלנו לכוחות שבסביבה שלנו עשויה לרומם אותנו. דרכם נוכל לעלות לגבהים.

אז יאללה – תזרמו…