|
תמיד אחרי שידור הפינה בהשתתפותי, בתכנית 'בוקר ספורט' עם סלוצקי ודומינגז, בערוץ 5 אני מקבלת המון תגובות. זה מחמם את ליבי לדעת שיש כל כך הרבה אנשים שצופים ונתרמים מהפינה הזאת.
זה מחמיא לי, ובעיקר מחזק את הדרך שאני עושה בספורט הישראלי. חלק מהתגובות מבקשות להתייעץ, ואני משתדלת לענות לכולם אבל זה לא תמיד יוצא, עמכם הסליחה.
בכל מקרה... לאחרונה שאלו אותי על יחסי קרבה בין מאמן לספורטאים, והתשובה הייתה מורכבת מדי מכדי לענות אותה בקצרה. זה נושא שדנו כבר בהיבטים השונים שלו, והבחירה תמיד תלויה בכמה גורמים.
אתם מבינים, בעיניי, ריחוק וקרבה הם צמד שנע על אותו רצף. יש ביניהם דיאלוג מתמיד. הם נחוצים אחד לשני, כי מאותה נקודת מבט אתה יכול להרגיש מאוד קרוב למישהו או בכלל לא רחוק ממנו.
כי הם הולכים זה לצד זה לעד. קיומם תלוי האחד בשני אין משהו שקרוב אלינו מבלי שיהיה רחוק ממשהו אחר. שוב זה הרצף הזה, ותלוי מאיפה מודדים אותו.
זה בעיקר תלוי באופי ובאישיות של הספורטאי והמאמן. כשיש התאמה, זה קל יותר. כשהצרכים הפוכים, מורכב יותר, אבל לא בלתי אפשרי לגשר על הפער. קודם כל צריך לפתח אליו מודעות, לדעת שקיים ולבחון את נחיצותו.
לפי ראייתי, מאמן צריך לדעת להתקרב ולהתרחק בהתאם לאופי הספורטאי, מבלי לפחד מקרבה או מריחוק משמעותיים. הרבה פעמים זה חלק מהדינמיקה החיונית להתפתחות הספורטאים. התחושה הזאת שהמאמן מלווה גם כשהוא לא נמצא פיזית על המזרן יחד עם הספורטאי, שהדרך שלו הופנמה מספיק בלב הספורטאי כך שהיא פורצת בכל מהלך כאילו הוא מנחה אותו תוך כדי. היא תחושה שממלאת את הספורטאי בביטחון ועוזרת לו לנצח בקרבות.
זו תוצאה של קרבה משמעותית, ללא עכבות וללא פחד. כך גם ריחוק משמעותי, צריך להיות כזה שמאפשר לספורטאי למצוא את הדרך שלו, ועדיין לפגוש אותו בצמתים החשובות בכדי לתת לו כיוון נוסף. ולדעת שלמרות הריחוק, העצה שלנו תמיד תשפיע עליו, תיגע בו ותייצר עבורו אפילו קפיצה קדימה באימונים.
אז איך מגיעים לאיזון פנימי בדיאלוג בין ריחוק לקרבה? קשובים למידת ההתאמה ולא מפחדים לעשות את הדבר הנכון עבור הספורטאים שלנו.
טיפים נוספים:
נעלבתי, על העלבות ואובדן כבוד
עד כמה המאמן חשוב בתחרות
|
