בלי להתכוון "יצאת מזה" ועכשיו קשה לחזור, מה עושים?

מיכל יערון - לעוף

כחובבי ספורט אמיתיים וכמי שחלק מזהותנו הוא "להיות ספורטאי" אנחנו מוצאים עצמנו בעקבות עול החיים האובייקטיבי, מחפפים קצת באימונים, יורדים במינון, לא מוצאים מספיק זמן להתאמן, הכושר יורד, קצת עולים במשקל ומאבדים את המוטיבציה. זה נכון!

הסיבות לכך אמיתיות. נוצר לחץ בעבודה, נולד ילד חדש במשפחה, לא עלינו הורה חולה וצריך לסעוד אותו, ופתאום לא מצליחים לקום בבוקר לאימון או לחילופין, למתאמני הערב שבינינו, אין כוח בסוף היום ואנחנו נוזלים הרוגים למיטה לעוד לילה בלי שינה. ובכל זאת, משהו לא שבע רצון מבפנים והצורך לחזור לאימונים דופק בדלת, וזה  נ ו ר א   ק ש ה.

 אז מה בכל זאת עושים? איך אוספים עצמינו קדימה וממשיכים בדבר הכל כך אהוב שנטשנו לפתע?

צריך לאמץ מספר כללים כדי לחזור לפעילות גופנית שוטפת:

כלל ראשון: זה נורא קשה!!! הרגל שנטשנו קשה מאד לחזור אליו בעיקר שבהתחלה אנחנו לא חווים את הכיף של זה אלא את הקושי בלבד. העונג מספורט מאומץ מופיע רק אחרי פרק זמן שהגוף "נכנס לזה" ולכן השבירה מגיע מוקדם משציפינו.

כלל שני: סלחנות. פחות שיפוטיות כלפי עצמינו ואכזבה פנימית עמוקה. זה סביר ונורמאלי וקורה לכולם (גם אם לא כולם מודים בכך). לכל ספורטאי חובב או הישגי יש תקופות של משברים וירידה באימונים. פגיעה עצמית ב"אגו" לא מדרבנת אלא הורסת.

כלל שלישי: חזרה איטית. להתאמן אין פירושו 7 אימונים עצימים בשבוע כי פחות מזה זה לא נחשב. להתחיל לאט ומעט ולשזור את האימונים בעומס הזמן.

כלל רביעי: הצבת מטרות ריאליות. לוקח זמן לגוף לחזור לכושר. הירידה היא מהירה והעלייה איטית. מבחינה מנטאלית קשה לנו להתמיד כשהמטרות שלנו לא ריאליות ועקב זה אנחנו חווים אכזבה ותסכול. בזמן כזה נמצא תמיד תירוץ למה לא לצאת שוב. הצבת מטרות צריכה להיות הדרגתית ולהצליח לעמוד במטרה. אז החויה היא של קומפטנטיות (ההיפך מאימפוטנטיות) ומעודדת אותנו להמשיך.

לסיכום:
מספיק "שילמנו" את מחיר ההפסקה, בזה שהפסקנו. עכשיו צריך להתגייס ולחזור להרגלים הישנים והטובים

לעוד טיפים לחצו כאן